Shabbos Gilyon Naso 5786

עלה יצר
רוח שטות בעבירה
ע”פ ספר עפר סוטה על מסכת סוטה, מאת הרה”ג ר’ אברהם גרונברג שליט”א
איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל (ה, יב).
גמ’ (סוטה ג, א), ריש לקיש אמר אין אדם עובר עבירה אא”כ נכנס בו רוח שטות, שנאמר איש איש כי תשטה אשתו (במדבר ה, יב), תשטה כתיב, ע”כ. רש”י בחומש כתב וז”ל “שנו רבותינו אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, דכתיב כי תשטה, וכתוב בו [ר”ל בנואף] נואף אשה חסר לב”, עכ”ל. ומקורו בתנחומא (סימן ה). ומבואר ש’עבירה’ שנקט ריש לקיש היינו ניאוף דוקא ולא כל עבירות.
וכן מצאנו בהרבה מקומות בש”ס ד’עבירה’ סתם היינו עריות, כגון בגמ’ לקמן (סוטה י, א) “ויהי טוחן בבית האסורים (שופטים טז, כא) אין טחינה אלא לשון עבירה וכו’ מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים וכו'”. וכן בגמ’ יומא (כט, א) “הרהורי עבירה קשו מעבירה” ופירש”י הרהורי עבירה תאות נשים. ובעוד הרבה מקומות. וכך יסד המהרש”א (ח”א שבת לג, א) וז”ל “כל עבירה סתם דקאמר בכ”מ, היא עבירה זנות”. וכ”כ המהר”ל (נתיב הבושה פ”ב) ועוד אחרונים.
אך יש מגדולי המפרשים שלא נקטו כן בהא דריש לקיש כאן אלא כוונתו שבכל עבירות יש רוח שטות, עיין מהרש”א, וצדה לדרך (במדבר ה, יב) והגר”י סלנטר (אגרת המוסר). וע”ע חידושי אגדות למהר”ל כאן שכתב “אא”כ נכנס בו רוח שטות, פירוש כי אצל השכל לא תמצא חטא”, ולכאורה היינו כל חטא. וע”ע בשיחות מוסר להגר”ח שמואלביץ (מאמר צא) ובאור החיים הק’ (פרשת שלח יג, כו).
והא דהתנחומא נקט דוקא ניאוף, יש שפירשו (מהרש”א וצדה לדרך ועוד) שחולק על הגמ’, וס”ל דרק בניאוף הוה שוטה. ויש שפירש (באר בשדה במדבר ה, יב) ששני מיני רוח שטות יש, בשאר עבירות הרוח שטות הוא רוח מהיצר הרע, אבל בניאוף הוא רוח שטות כמשמעו, דהא שכיח לה בעלה, והנואף ג”כ הא שכיח לו אשתו ואם אין לו אשה הרי בידו לינשא, ואם נתן עיניו באשת חבירו, הרי חלב עזים לבנות וחלב עזים שחורות טעם אחד להם, כמו שאמר יוסף לאדונתו (ב”ר פז, ה), ואין זה אלא שנכנס בהם רוח שטות, דמים גנובים ימתקו.
וצ”ע למה לא פירשו שאין מחלוקת בין התנחומא לגמ’, וכונת הגמ’ ג”כ לעריות, דסתם ‘עבירה’ בגמ’ היא עריות וכנ”ל. ולאחר זמן ראיתי בפירושים ופסקים לרבינו אביגדור צרפתי (נשא ה, יב) שנראה מדבריו שאכן כונת הגמ’ כהתנחומא שהמנאפים נכנס בהם רוח שטות.
וברמב”ם בפיה”מ לחגיגה (פ”ב מ”א) יש פנים לכאן ולכאן. שכתב בתו”ד וז”ל “כן אמרו ‘מי שלא חס על כבוד קונו זה העובר עבירה בסתר’, ואמרו במקום אחר ‘אין המנאפין מנאפין עד שתכנס בהן רוח שטות’, וזה אמת, כי בעת התאוה, איזו תאוה שתהיה, אין השכל שלם”, עכ”ל. והנה לפי הענין ודאי היה לו להרמב”ם להביא דברי ריש לקיש כצורתם דמשמע בכל חטא. אלא ודאי דס”ל להרמב”ם דריש לקיש לא מיירי אלא במנאפין וכמוש”כ התנחומא. אולם מ”מ מבואר מהרמב”ם שלמעשה היסוד אמת בכל העבירות, וניאוף לאו דוקא אלא כל ענין תאוה.

עלה עמוד
שנים שזכו בפיס
ע”פ ספר סולם יעקב על מסכת יומא, מאת הרה”ג ר’ יעקב יהודה דאוויד שליט”א
כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד (ד, מז).
תנן במתני’ (יומא כב, א) ואם היו שניהן שוין הממונה אומר להן הצביעו, ופירש”י ‘אומר לכולם’. ובמ”א (סי’ קלב סק”ב) כתב לפי”ז, שאם היה בביהכ”נ הרבה אבלים ועשו גורל על אמירת הקדישים, ועלו לשנים מהן מספר שוה, לא יעשה שוב הגורל רק לאותן שנים בלבד, אלא יחזרו ויעשו הגורל לכולם כמבו’ במתני’ כאן לפירש”י, שחזרו ועשו הפייס לכולם, ולא אמרינן דהואיל שהם נתבררו מתוך השאר יעשה הגורל שנית רק ביניהם בלבד, וה”ה בביהכ”נ נמי נימא הכי, עכת”ד המ”א בתוספת ביאור קצת.
ובמחצה”ש שם הביא בשם שו”ת מעיל צדקה (סי’ י’) שדחה ראיית מ”א, דשאני הכא דמה שתקנו שיזכו ע”י רצין היינו משום דחששו שאם יזכו ע”י פייס יתעצלו מלבוא כלל, ולכך הוכרחו לעשותו ע”י רצין שמתוך כך יזדרזו לנצח זא”ז לזכות ע”י רצין, אבל היכא דיצאו שניהם שוין, אז חזר לעיקר הדין לעשות ע”י פייס לכולם, משא”כ בביהכ”נ שם, הרי התחילו וזכו ע”י גורל כדין ונתבררו שנים מתוך חבריהם, ולמה יפסידו מה שזכו להתברר הם לעצמן, וא”כ שפיר עושין עכשיו גורל שנית לברר שוב מבינייהו, אבל לעולם מהני גורל הראשון לבררם כלפי האחרים, עכת”ד בביאור קצת.
אולם יש להעיר על דבריו, שהרי מפורש ברש”י במתני’ (סוד”ה וכל הקודם) דרצין היינו גופא מדין גורל, וז”ל “וכל הקודם בהן ליכנס לתוך ארבע אמות עליונות של כבש הסמוכות לראש המזבח, זכה לתרום וזהו גורלם” עכ”ל. ומשמע דדין זכייה גמורה עליו מדין גורל, ולאו זכייה בדיעבד מדין כל דאלים גבר מחמת ההכרח שמא יתעצלו. וכן מבואר במאירי להדיא שם, וא”כ הואיל ודין רצין הוא זכייה גמורה מדין גורל, ואפ”ה קאמר רש”י דחוזר ועושה גורל לכולם, שפיר יש להביא ראי’ מזה גם להגרלת ביהכ”נ וכדברי המ”א, ודלא כהמעיל צדקה.
ואשר נראה בדעת המעיל צדקה דפירש הסוגיא כדעת תוס’ ר”י הלבן והמאירי. דהנה מסיק בגמ’ שם ששתי תקנות היו, עיי”ש. וברש”י מבואר כוונת הגמ’, שמתחילה סברו שלא יבואו לזכות בתרומת הדשן כיון שאינה עבודה חשובה, ולכך לא תקנו פייס כלל מעיקרא, ומה שהיו רצין היה דין בפ”ע במקום פייס, ואכן היה לו דין הגרלה. אלא שכיון שראו ב”ד שבאין לידי סכנה תקנו שיזכו ע”י פייס, רק דהואיל וחששו שמא לא יבואו לפייס, לכן הוסיפו שיזכו גם בסידור ב’ גזרי עצים.
אמנם תוס’ ר”י הלבן והמאירי פירשו, שגם מתחילה קבעוהו להיות עיקר דין הזכייה מדין פייס, אלא שחששו דמחמת הפייס לא יבואו כלל דמי יימר דמתרמי, משו”ה הניחום לרוץ בדיעבד ולזכות בו מדין כל דאלים גבר, ולבסוף כשבאו לידי סכנה העמידוהו על עיקר דינו להעשות ע”י פייס, רק שתקנו שיזכו גם בסידור ב’ גזרי עצים שלא יתעצלו מלבוא. וא”כ לדבריהם היינו ממש כדברי המעיל צדקה, דרצין שהיו עושין מתחילה, לאו מעיקר הדין הוא ואינו דין הגרלה כלל. וא”כ שפיר כתב המעיל צדקה דהיכא דיצאו שניהם שוין, חוזר הוא לעיקר דין זכייה דהגרלה, ובעינן לחזור מחדש ולהגריל לכולם, ולא דמי לביהכ”נ וכנ”ל.

קול עלה
דברים היוצאים מפי עושיהן
ראיתי בגליון פרשת במדבר דברי ספר יקרא דאורייתא עמ”ס אבות, שמייסד דרכו בקודש להראות איך כל מימרא במסכת אבות שייכת להתנא שאמרה. נראה להוסיף עפ”י פשוטו, דהרע”ב ריש מס’ אבות כתב בתוך דבריו וז”ל, התחיל התנא במסכת זו משה קבל תורה מסיני, לומר שהמדות והמוסרים שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני עכ”ל. וצ”ב, דודאי אין הכוונה שכולה הלכה ממשה בסיני, ומה הכוונה שנאמרו בסיני.
הנה הגר”א בפירושו לאבות מראה מקור לכל משנה מפסוק, וכל גמ’ שמביא הכוונה מפני שדורש מקרא. ועיין בעליות אליהו (מעלות הסולם הערה יא) וז”ל, שמעה אזני כי בראשית פירושו על אבות ציין הגאון בכי”ק שלכן נקרא המסכת אבות ע”פ מ”ש בב”ק (ב, א) הני דכתיבן באורייתא מקרי אבות, עכ”ל. וכנראה שזהו תירוצו לקושיית הרע”ב, שהמידות נלמדו מדברי תורה שנתקבלו בסיני.
אמנם הראשונים והרע”ב לא פירשו כן, וצ”ב. ולולי דמסתפינא אמינא בפשוטו בכוונת הרע”ב, שכל חכם מבין ומרגיש בעצמו איזה דרכי מוסר הביאו אותו למדרגת קניית החכמה, ואלו מעלות זכה בהם ע”י קניינו בתורה, באופן שאכן אותם דברי מוסר וחכמה שאמר כל חכם, יסודם בקנין שקנה בתורה מסיני, והוא מעין ה’לבי אומר לי’ הידוע שכתב הרא”ש. ומש”כ הרע”ב “מסיני” ר”ל דע”י חיים בשמירת התורה והמצות לקח ולימוד זה נולד, ואי”ז סתם שבדה מלבו אלא שבא מלב טהור שהגיע לדרגת לבי ובשרי ירננו לקל חי, ואותו חכם אמר את הדברים שנצטרכו לו בכדי להגיע לכך. ולפי”ז הו”ל תורה כמו כל סברת ה’לבי אומר לי’ של הרא”ש בהלכה. ואם כנים הדברים, נמצא שכל מימרא היא מה ששייך אל התנא שאומרה בדוקא ממש, וכפי תכונות נפשו נוצרה עצה או הדרכה המסויימת בהתגברות היצר ועבודת ה’.
לפי”ז אפשר להוסיף פירוש בהא דמתחילים “משה קיבל תורה מסיני”, ר”ל הקריבנו לפני הר סיני שהוא שלימות ההכנה לקבלת התורה, ולהורות שתורה צריכה להקדמת ההקדמה בכדי להשיגה, ומעתה הרי מוטל על כל יחיד ויחיד לעבוד על אותן ההכנות והמהלכים בכדי להגיע אל קנין התורה, וזהו כל המסכת.
בברכה, משה קויפמאן
* * *
לילה הולך אחר היום בתפילה
לענין הנידון (גליון אמור ואילך) על דברי הגמ’ בברכות (כח, א) שמי ששכח מנחה הוי “עבר יומו בטל קרבנו”, והעירו שבקדשים הלילה הולך אחר היום. לכאו’ אין אומרים כן לענין סדר תפילה היומיומי אפילו אם כנגד קרבנות תיקנום, ש”כבר מפורש על ידי דוד דכתיב (תהלים נה, יח) ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה” (ברכות לא, א).
אשר רווח
* * *
זיעה וריחא בענין סכנה
ראיתי בגליון תזריע-מצורע מה שהובא מהספר ״הבית הכשר״, וכתב שם שלכתחילה אין לבשל דגים עם בשר בתנור אחד מחמת חשש זיעה, ובדיעבד מותר. ואף שלא ראיתי הספר בפנים, מסתמא מקורו מדברי הרמ״א יו״ד סי׳ קט״ז סעיף ב׳ שכתב ״אין לצלות בשר עם דג משום ריחו, מיהו בדיעבד אינו אוסר״. אולם כדאי לעורר ש״ריחא״ ו״זיעה״ הם חלוקים ביסודם. ריחא הוא אופן של טעם, ומעיקר הדין (ברוב ציורים) ההלכה הוא ״ריחא לאו מילתא״. אבל זיעה נחשב דבר ממשי, ואוסר בכל אופן (ע׳ מחבר סי׳ צ״ב סעיף ח׳). וממילא אין לנו מקור להקל בזיעה בין בשר לדג אם יש רוטב באחד מהם [שרוטב גורם זיעה]. וכששאלתי זה להבעל ״חלקת בנימין״ הרה״ג ר׳ בנימין כהן שליט״א, ענה לי שזיעה אוסרת בדיעבד בכגון דא. וממילא גם יש לדון אם אפה פת עם דגים באופן שיש זיעה האם מותר לאכול הפת עם בשר אח״כ.
בכבוד, אליעזר מרדכי הכהן גוטווירטה
הערת המערכת: כנראה כוונת הרב חבר זצ”ל היתה להקל מחמת שבדיעבד יש לסמוך שאין זיעה בתנורים שלנו.
* * *
גילוח זקן בימי הספירה
אודות עדותו של הרב דוד גראס (גליון במדבר) שבסלאבאדקא סמכו על דעת הנודע ביהודה (או”ח קמא סי’ יג, תניינא סי’ צט-קא). הבנתי שזה היה גם היתרם לגלח זקנם בחוה”מ. אמנם הנודע ביהודה בעצמו כתב שלא התיר רק בשעת הדחק, ולמה יסמכו בחורים יר”ש על היתר של שעת הדחק. ויותר תמוה, עי’ בשו”ת חת”ם סופר (או”ח סי’ קכ”ד) שטעמו האמיתי שהתיר הוא רק כדי להציל אלו שגילחו זקנם בתער ממש מלעבור על איסור בל תקיפו, ע”ש ותבין. [שלדעתו אם מגלחים הזקן בכל יום בתער אין עוברים כיון שאין השערות ארוכות, וא”כ אם ישהו השערות להתגדל עד אחר יו”ט יעברו ה’ איסורי דאורייתא אחר יו”ט.] וא”כ לא היה מקום כלל לבחורי ישיבת סלאבאדקא לסמוך על דברי הנודע ביהודה, שלא הקילו כלל מתחילה לגלח זקנם בתער.
אבל שמעתי פעם היתר אחר, שאין איסור חז”ל לגלח בחוה”מ אלא בסכין, אבל לא בסם. ובימים ההם שלא היה להם שייווער”ס כשרות גלחו זקנם בסם, וממילא לא היה איסור לגלח לא בחוה”מ וכ”ש בימי הספירה.
בהצלחה מרובה, יהודה סאלאמאן
* * *
חייך קודמים ברוחניות
בענין דברי החת”ס הידועים דהא דחייך קודמין הוא רק במילי דהאי עלמא ולא אמרי’ הכי לענין דברים רוחניים (עלים פרשת אחרי – ואילך), באתי לציין דבר מעניין ששמעתי מאת אאמו”ר שליט”א, דמצינו בשערי תשובה דלא ס”ל כשיטת החת”ס. דיעויין בשערי תשובה (או”ח ריש סי’ תפב) שכתב דאם נמצאו ב’ יהודים בבית הסוהר או במדבר בליל פסח וליכא אלא כזית אחד של מצה לבד, יכול כל אחד לעשות כל מה שביכלתו לזכות בהכזית מצה כדי לקיים המצוה [כל דלא הוי גזל כמובן] ודין המצה הוא כל דאלים גבר. ויליף הכי מהא דקיי”ל דחייך קודמין בעניני גשמיות וחיי העוה”ז, ק”ו בעניני רוחניות חייו קודמין לחבירו. והביא ראי’ ליסוד הנ”ל דבודאי אמרינן חייך קודמין ברוחניות, מספר איגרת שמואל על מגילת רות, שפירש על דרך זה הא דאמר בועז לפלוני אלמוני שבכלל ירושת השדה היא רות המואביה, דבאמת קשה אמאי הזכיר בועז דהיא מואביה, לכאורה כבר נתגיירה מקודם (עי’ עלים גליון לד, עלה רות) והוא גנאי לקוראה מואביה עכשיו [ועי’ אלשיך מש”כ בזה]. וביאר האיגרת שמואל, דבועז אמר הכי בדוקא כדי שתתגנה על פלוני אלמוני ולא ירצה לישאנה, ואז יוכל הוא עצמו לישאנה, דבועז ראה ברוה”ק שצדיקים עתידין לצאת ממנה ורצה לישאנה בגלל זה. ואע”ג דלכאורה היתה רמאות מצד בועז לומר הכי כדי שלא ירצה פלוני אלמוני לקחתה, כתב האיגרת שמואל דמ”מ שפיר עביד הכי כיון דהיה ענין של מצוה ותיקון נפשו, ובודאי מותר לעשות כן כדי לזכות נפשיה במצוה. ומצינו כן גבי יעקב אבינו שרימה עשו ועשה טצדקי כדי שימכור לו הבכורה, והיה מותר ג”כ מהטעם הנ”ל דחייך קודמין ברוחניות ק”ו מהא דקודמין בגשמיות. ועכ”פ חזינן מהאיגרת שמואל והשערי תשובה, דסבירא להו שעיקר דין חייך קודמין נאמר ברוחניות ונלמד מהא דאמרינן הכי בגשמיות, ודלא כשיטת החת”ס דלא אמרי’ הכי כלל בעניני רוחניות.
יוסף יהודה בנקר, ישיבת טעלז קליבלאנד

עלה גימטריא
האם גימטריא היא דרשה גמורה או רק פרפרת לחכמה
הרב צבי פינקלשטיין, מכון עלה זית
כל ימי נדר נזרו וגו’ קדש יהיה (ו, ה).
דעות בין התנאים תנן (אבות ג, יח), רבי אלעזר בן חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה, ע”כ. ומשמע שגימטריאות אינן עיקר, והן רק כמו תקופות שהן ‘פרפראות לחכמה’. וכן משמע מדברי הגמרא בסוכה (כח, א) שמנו כל מקצועות התורה והחכמה שידע רבי יוחנן בן זכאי, וקרוב לסוף הרשימה מנו “תקופות וגימטריאות”. והיינו כדברי רבי אלעזר בן חסמא שהן פרפראות לחכמה.
אבל נראה שנחלקו בזה התנאים. דהנה בברייתא דרבי ישמעאל (ספרא ויקרא א, א) מנה י”ג מדות שהתורה נדרשת בהן, וגימטריא אינה אחת מהן. וכתב הרא”ש (פי’ הרא”ש נזיר ה, א) שמוכח מכאן שאינה דרשה גמורה אלא אסמכתא בעלמא. אבל בשלשים ושתים מדות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי (נדפס בסוף מסכת ברכות) גם גימטריא נמנית בין המדות. וכתב רבינו שמשון מקינון בספר הכריתות (גם זה נדפס שם) דאולי בהא פליגי, דרבי ישמעאל לא דריש גימטריא, ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי דריש גימטריא. ועל פי דבריו נראה דרבי אלעזר בן חסמא והסוגיא בסוכה אזלי כרבי ישמעאל דלא דריש גימטריא.
כמה גופי הלכות שנלמדו מגימטריא אמנם יש להעיר שמצינו כמה גופי הלכות שנלמדו מגימטריא, ואלו הן:
א] סתם נזירות שלשים יום. איתא בגמרא (נזיר ה, א), מנהני מילי [דסתם נזירות ל’ יום], אמר רב מתנא, אמר קרא (במדבר ו, ה) קדוש יהיה, יהיה בגמטריא תלתין הוו, ע”כ.
ב] ל”ט מלאכות. איתא בגמרא (שבת ע, א), אלה הדברים וגו’ ששת ימים תעשה מלאכה, “דברים” [משמע תרי], “ה”דברים [לרבות חד], “אלה” הדברים [“אלה” בגמטריא שלשים ושש, רש”י], אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני, ע”כ.
ג] שיעורי מנחות. בגמרא (מנחות פט, א) ילפינן ש”הין” הוא שנים עשר לוגין “דכתיב שמן זית הין (שמות ל, כד), וכתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם (שם פסוק לא), זה בגימטריא תריסר הויין”. ועל פי זה ידעינן שיעורי מנחות שבהם נאמר (במדבר כח, יד) “חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש”.
ד] חיוב כהנים בשקלים. במשנה (שקלים א, ג) נחלקו רבי יהודה ורבן יוחנן בן זכאי אם הכהנים חייבים לשקול. ושיטת רבן יוחנן בן זכאי שחייבים לשקול, וטעמו מפורש בגמרא (ירושלמי שם) “זה יתנו – י”ב שבטים יתנו”. ופירש קרבן העדה “זה בגימטריא י”ב, והכהנים והלויים בכלל”.
ה] איסור חמץ משש שעות ולמעלה. בגמרא (פסחים ה, א) דרשינן שחמץ מותר עד חצות בערב פסח מדכתיב “אך ביום הראשון”, ואמרינן “אך חלק”. וכתב רש”י (ד”ה אך) ב’ פירושים: א] “אכין ורקין מיעוטין, אלמא מקצת היום מותר ומקצתו אסור, ומעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר”. ב] “אך הוא חץ בגימטריא דאח”ס בט”ע גי”ף דכ”ץ, ותופס ח’ תחת אל”ף וצדי במקום כ'”.
יישוב הדרשות הנ”ל לדעת רבי ישמעאל ומעתה צ”ע לפי הנתבאר שרבי ישמעאל לא דריש גימטריא, מאי איכא למימר בכל הני דרשות.
אמנם בספר הכריתות (שם) עמד על קושיין מדין א’ – סתם נזירות ל’ יום, ותירץ דרבי ישמעאל ס”ל כאידך מ”ד בנזיר שם דאית ליה דרשה אחריתי, עכ”ד. ונראה דתירוץ זה יעלה גם לדין ה’ – איסור חמץ משש שעות ולמעלה, שהרי בסוגיא דפסחים שם מבואר דרבי ישמעאל גופיה אית ליה דרשה אחריתי.
אבל עדיין צ”ע מדין ב’ – ל”ט מלאכות, ומדין ג’ – שיעורי מנחות, דלית מאן דפליג בהו. וכן קשה מדין ד’ – חיוב כהנים בשקלים, דרבן יוחנן בן זכאי הוא דאית ליה הך דרשה, ועל רבן יוחנן בן זכאי אמרינן בסוכה (כח, א) שידע “תקופות וגימטריאות”, ומשמע שהן רק פרפראות.
ונראה דצ”ל על פי פירוש הרא”ש (נזיר ה, א), שעמד על קושיין מדין סתם נזירות ל’ יום, וכתב דעל כרחך “גמרא גמירי לה ואסמכוה אהך גימטריא”. וי”ל כן גם לדרשות האחרות. ואכתי צ”ע.
ג’ דרכים לפרש המשנה באבות אליבא דכו”ע אף על פי שכתבנו לעיל שכפי הנראה רבי אלעזר בן חסמא סובר כרבי ישמעאל דלא דריש גימטריא, מכל מקום נראה שאפשר לפרש דבריו אליבא דכולי עלמא, בשלש דרכים:
א] ‘גימטריא’ היינו חכמת המדידה. נחלקו מפרשי המשנה (באבות שם) מה הן “גימטריאות” דמתני’. רש”י והרע”ב פירשו דהיינו חשבון האותיות. אבל בדרך החיים ותוס’ יו”ט מפרשים דהיינו “חכמת המדידה והתשבורת”, וכתבו שמקור המילה מלשון יון (Geometry). [אמנם היעב”ץ בלחם שמים חולק בתקיפות על פירוש זה, וכתב “אע”פ שבלשון יוון כך הוא אבל לשון חכמים לחוד. וגם מי שיודע ומכיר במוצא הלשונות ומקורם הוא ידע כי גם היוונית תולדת העברית היא באמת. אמנם היוונים משתמשים במלה זו לענין חשבון המדידה, אבל חז”ל נהגו להשתמש בה לענין מספרי האותיות והתיבות”.] ולפי פירוש דרך החיים והתוס’ יו”ט אתיא מתני’ אפילו אליבא דרבי ישמעאל.
ב] גם ‘פרפראות’ הן תורה אלא שאינן ידיעות הכרחיות. היעב”ץ בלחם שמים מפרש כוונת התנא, שידיעת גימטריאות אינה הכרחית כמו ידיעת גוף הדינים [כגון קינין ופתחי נדה]. ועוד כתב שבא התנא להסיר מכשול, ובא לומר שאין הגימטריאות מסורות אלא לאותן שכבר זכו וקנו גופי תורה תחילה, כי בלא זה אפשר להוציא מן הגימטריאות דברים של הבל וריק.
ב] שני סוגי ‘גימטריאות’. הנה הרמב”ן בספר הגאולה (שער הראשון) כתב שהגימטריאות הן כמו גזירה שוה שאין אדם רשאי לדון מעצמו, “כי נמסרו למשה בסיני גימטריאות ידועות להיות זכר ואות לענין הנאמר על פה, עם שאר התורה שבעל פה”.
אבל בפשוטו נראה דהני מילי בדבר חידוש, כמו סתם נזיר ל’ יום, אבל לדרוש גימטריאות על דברים שכבר מבוארים בתורה שפיר דמי, ולא צריך קבלה מסיני, וכדרך שמצינו בספרים שכתבו כל מיני גימטריאות משום דרוש ולקבל שכר. ולפי זה י”ל דהא דקתני גימטריאות פרפראות לחכמה היינו בגימטריאות שרשאי אדם לדרוש מעצמו מפני שאין בהם חידוש, אבל הגימטריאות שיש בהן חידוש ובאו בקבלה מסיני הן הן גופי תורה.
גימטריאות ברש”י על התורה לשלימות הענין אציין שרש”י על התורה, שמטרתו לפרש פשוטו של מקרא, מפרש את הפסוקים על פי גימטריאות בכמה מקומות, ואציין פה עשרה מקומות:
א] בפרשת וירא (יט, כ) אמר לוט למלאכים “הנה העיר הזאת קרבה לנוס שמה והיא מצער אמלטה נא שמה”. ופירש”י נא בגימטריא נ”א [לרמז שהעיר צוער נתיישבה מלפני נ”א שנה].
ב] שם (כא, ז) אמרה שרה “מי מלל לאברהם”, ופירש”י, “שינה הכתוב ולא אמר ‘דבר’, גימטריא שלו ק’, כלומר לסוף מאה לאברהם”.
ג] בפרשת חיי שרה (כד, א) נאמר “וה’ ברך את אברהם בכל”, ופירש”י, “בכל עולה בגימטריא בן”.
ד] בפרשת וישלח (לב, ה) שלח יעקב לעשו לאמר “עם לבן גרתי”, ופירש”י, “גרתי בגימטריא תרי”ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי”ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים”.
ה] בפרשת וישב (מב, ב) אמר יעקב לבניו “רדו שמה”, ופירש”י, “ולא אמר לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין רד”ו”.
ו] בפרשת כי תשא (לב, ד) גבי עגל הזהב נאמר “ויעשהו עגל מסכה”, ופירש”י “קכ”ה קנטרין זהב היו בו כגימטריא של מסכה”.
ז] בפרשת אחרי מות (טז, ג) נאמר “בזאת יבא אהרן אל הקדש”, ופירש”י, “בזאת גימטריא שלו ד’ מאות ועשר, רמז לבית ראשון”.
ח] בפרשת בהעלתך (יב, א) נאמר “ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית”, ופירש”י “כושית בגימטריא יפת מראה”.
ט] בפרשת שלח (טו, לט) נאמר “והיה לכם לציצית וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה’ וגו'”. ופירש”י, “וזכרתם את כל מצות ה’, שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים, הרי תרי”ג”.
י] בפרשת ואתחנן (ד, כה) נאמר “כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ”, ופירש”י, “רמז להם שיגלו ממנה לסוף ח’ מאות ונ”ב שנה כמנין ונושנתם וכו'”.

עלה הלכה
Indiscriminate Integrity
Adapted from the forthcoming sefer Halachic Discussions for Everyday
by Rav Doniel Neustadt shlita
Question: Some people are under the assumption that the d’Oraysa prohibition of “Do not steal” applies only to stealing from a Jew. Does this assumption have any basis?
Discussion: No, there is no basis for such an assumption. Stealing from a non-Jew, whether from a private person, a corporation or a government entity, is strictly forbidden mid’Oraysa. In a certain respect, stealing from a non-Jew is worse than stealing from a Jew, since it can cause a greater chillul Hashem. One who stole from a Jew or a non-Jew is required to return the actual theft (or its value, if the item no longer exists) to the rightful owner.
Question: If there is no possibility of chillul Hashem and no opportunity for kiddush Hashem, is it permitted to deceive or trick a non-Jewish cashier (to intentionally hide an item so not to be charged or to falsely claim that an item was defective, etc.)?
Discussion: It is strictly forbidden to deceive any merchant, Jewish or not. Doing so is considered “stealing” d’Oraysa which is forbidden without any exception. It is therefore forbidden to lie about a child’s age so that he can receive a discount on an admission fee; to add fictitious charges to an expense account; to create a postdated receipt to extend the validity of a warranty; or to inflate one’s income so he qualifies for a mortgage.
Question: Is it permitted to buy an item from a store with the intention of using it for a while and then returning it for full credit?
Discussion: The answer depends on the policy of the individual store or chain. Most stores would never allow such a thing. It is forbidden, therefore, to buy an item from such a store with the intent of using it and then returning it, since doing so is geneivas da’as, deceptive behavior—which is forbidden whether one is dealing with Jews or with non-Jews. Purchasing an item with this intention may also be considered theft, since the store incurs a loss when it is forced to repackage and restock a returned item.
Nevertheless, some mega-stores and chain stores permit their associates to sell items even if the customers clearly intend to return it after trying it out for a while. The stores allow themselves to be occasionally “taken advantage of” as part of a marketing strategy: invariably, some customers change their minds and decide to keep the item, while others are forgetful or lazy and fail to return the item within the allotted time. Overall, the stores find it profitable to allow this practice.
There is only one way to find out the store policy – by asking. Until that information is obtained, it is forbidden to purchase an item with the intent of using it briefly and then returning it. According to many poskim, geneivas da’as is forbidden mid’Oraysa. In addition, if the salesperson recognizes the true intent of the buyer, and it will cause him to have a negative view of Orthodox Jews, it may cause a chillul Hashem and must be avoided.
Question: When faced with a choice, is there any reason to patronize a store owned by a Jew rather than a store owned by a non-Jew?
Discussion: Rashi in Parashas Behar quotes Toras Kohanim and states that one should patronize a Jew whenever possible. Although this is not recorded as law in Rambam or Shulchan Aruch, the Chafetz Chaim rules that one should follow this policy. Even if the Jewish-owned business is located a bit farther away and it would take a bit longer to shop there, it is a mitzvah to give preference to the Jewish-owned establishment.
But this applies only when the price is the same or slightly higher. If the price is much higher in the Jewish-owned business, there is no mitzvah to patronize it. The poskim do not define what is considered “much higher” or “slightly higher.” Therefore, it may be up to each person to decide this for himself. When making such a decision, one may consider the total savings, not the price differences per item. For instance, if a shopping trip at the non-Jewish store will be twenty dollars cheaper, even though the savings per item is only a few cents, it may be considered a significant difference, and therefore permitted to shop at the non-Jewish store.
The same rule applies to different levels of customer service (return policy, warranty) and quality of goods. If there is only a slight difference, then it is a mitzvah to support the Jewish businessman. If there is a great disparity, then the mitzvah does not apply.
There is no mitzvah to patronize a Jewish store if the purchase is wholesale trade.