Moreshes Yaakov Sivan 5786

משפטי יעקב
גלגול הנשמה לקיים תרי”ג מצות
וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה
(שמות יט, ח).
משמעות הפסוק ‘כל העם’ ו’כל’ אשר דיבר ה’ וגו’ משמע שכל אחד יקיים כל המצות. ורבים מן המפרשים מתמיהים הלא אי אפשר לשום אדם בעולם לקיים כל התרי”ג מצות. וכתב רבינו לבאר ע”פ מה שכתוב בספר הגלגולים, שכל מי שלא קיים איזה מצוה, נשמתו חסרה מאותו אבר הנוגע לאותה מצוה. אם כן ודאי מוכרח שיחזור ויתגלגל עד אשר יבוא בגלגול כהן ובבנין בית המקדש כדי להשלים כל איבריו, שאם לא כן ימצאו בני ישראל בעלי מומין. וע”ד זה ביאר גם בשו”ע הרב (הלכות תלמוד תורה פרק א סעיף ד) בשם חכמי האמת.
והוסיף רבינו שיתכן להמליץ על מה שכתוב בתחילת הפרשה (שם, ד) “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים”, דרוצה לומר שכולם יהיה להם חלק במצות הכהונה על ידי הגלגול, ואז יתעלו ויתקדשו ע”י קיום כל התרי”ג מצות. [ועיין במשך חכמה (כאן) שתירץ באופנים אחרים].
ובעיקר שיטת רבינו בדבר הגלגול, ראה במטפחת ספרים (חלק שני, פרק שמיני) בחלק ההערות על ספר אמונת חכמים להרב אביעד שר שלום באזילה, שכתב “סוד הגלגל נעלם מאוד והוא בזהר (משפטים, דף ק, א) “מאן הוא בעלמא דיכיל למללא גבורן דעביד קוב”ה הוא בעלמא תדיר, ההוא גופא קדמאה דשבק לא אתאביד וקיומא להוי ליה לזמנא דאתי דהא עונשיה סבל בכמה זינין, וקוב”ה הוא לא מקפח אגרא דשום בריין דברא”.
ע”פ ספר תורת הקנאות (נדפס גם בספר אם לבינה מהדו”ח שמות יט, ח)

בית יעקב
גאולה על ידי נשים צדקניות
כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יט, ג).
אמרו חז”ל (מכילתא יתרו מס’ דבחדש פרשה ב – הובא ברש”י) לבית יעקב אלו הנשים באמירה רכה, ‘ותגיד לבני ישראל’ אלו האנשים, דברים הקשים כגידין. והעיר רבינו – א’ למה הקדים הנשים לפני האנשים נגד הסדר הרגיל, ב’ למה מענה רך נאמר רק לנשים. וביאר הענין, כי אמרו חז”ל שחטאו ישראל בהיותם במצרים ולא היו ראוים לגאולה, רק בשכר נשים צדקניות נגאלו. ועל זה מביא המדרש (שמו”ר א, יב) על הפסוק (שיר השירים ח, ה) תחת התפוח עוררתיך, שהנשים דיברו בפה רך אל האנשים לחזק אמונתם. ומעתה מבואר הדבר יפה, שהנכון הוא להתחיל בפיוס ודברים רכים לנשים שהיו סבת הגאולה מעבודת פרך, כמו שהן עשו. ואילו לאנשים אמר דוקא בדבור קשה על הרעה שגרמו לעצמם במצרים, והוכרח להזהירם ביותר שלא יכשלו עוד גם במדבר.
וממשיך רבינו דרך מוסר: מזה נלמד להזהיר את הנשים בזמננו, כמו בשעת מתן תורה זכו לאמירה רכה ולקדימה כי הן היו סיבת גאולת מצרים, כל שכן שבגלות הזה שלא תלכנה בחקות העמים לא בגוף ולא בפרצוף פנים ולא במלבוש. יען כי האנשים ניכרים אצלם שהם ישראלים בגופו בברית בשר, ובפניו בפאותיו, ובבגדו בציצית. אבל הנשים אם ח”ו לובשות כמו הגוים אז אינן מובדלות כלל. וגאולה אחרונה תהיה כגאולה ראשונה על ידי נשים צדקניות, וכן בדין, מאחר שהאשה הראשונה גרמה קלקול העולם בעץ הדעת, כן תלוי בהן תיקון העולם.
בענין לבושי הנשים, האריך רבינו בסידורו (חלון המצרי – חודש אב), “ואין הכוונה לבטל מנהג מלבושי המדינה שדרים בהם לגמרי, שהוא דבר שאין רוב ציבור יכולין לעמוד בו, ואסור לומר דבר שאינו נשמע. אבל תכלית המבוקש הוא, לעמוד נגד חומרת המוד”ע [-אופנה], שהוא כמודה בעבודה זרה ומשמשיו, מאחר שאין לו היכר במלבושיו, על כן לפחות צריכים להיות ארוכין ורחבים קצת יותר מהנהוג בין הנכרים, וכל שכן להסיר המצנפת פאה נכרית מראשי האנשים ההם, קדקד שער המתהלך באשמיו, ואין צריך לומר לעקור ולהשבית דרכי הנשים השחצניות מכל וכל. וביחוד צריך לעשות גדר עכ”פ בלבישת הקנטי”ן [-מיני בגדים] היקרים מאוד שיש בה ארבעה אבות נזיקין, איבוד ממון, מראית עין בין הנכרים, ודרכי הנכר, ושמחה יתירה בגלות, עכתו”ד.
ויש לציין לדברי המשנה ברורה (סימן תקס ס”ק ח) שכתב: “ונשים המתקשטות במילוי גורמין לבד זה רעות רבות מאומות העולם המתקנאים בהם”. ובשער הציון (שם ס”ק יח) כתב: “וידוע מה שאמר יעקב לבניו למה תתראו וכפירוש רש”י שם”. ונוסף על זה בגדי פריצות המסיתים את היצר.
ע”פ ספר הקשורים ליעקב (דרוש חלי כתם)

הליכות יעקב
קפה במשנת רבינו [א]
טחינת קפה ביום טוב ברחיים של קפה [coffee grinder]  כתב רבינו במור וקציעה (סימן תצה), “נראה לי שמותר לטחון קאפ”ע בי”ט בריחים קטנים דידא, חדא דהישן מפיג טעם הרבה, שלא עמד טעמו בו וריחו נמר. ועל ידי שינוי או במדוכה פשיטא לי למשרייה דומיא דדיכת מלח. ודווקא בריחים דידא כל איש בביתו, אבל לא בריחים גדולים קבועים שטוחנין בהן הרבה בבת אחת, לא שרינא. אין צריך לומר לחנוני המוכר לרבים לא הותר לטחון בריחיים גדולים התקועים במסמרות במקום אחד, דטוחנין בהם הרבה פעם אחת. וביו”ט שני של גליות לית דחש לה, רק לחנוני אין להתיר כנ”ל גם בשני דלא ליתו לזלזולי ביה.”
הנה בדבר זה כבר דן בשו”ת פנים מאירות (חלק ב סימן מד) והשיב דנראה להקל, דדומה קצת לאותן דברים שמפיגין טעם. ואף שקפה אינו מפיג טעמו כל כך מ”מ כיון דמפיג טעמו קצת, מותר. אלא שצריך לשנות קצת בדיכה זו כיון שאינו מפיג טעם לגמרי, והו”ד בשערי תשובה (סימן תקד). אבל רבינו סובר שקפה מפיג טעם הרבה ומותר אפילו בלי שינוי. אלא שכתב רבינו שאין להקל אלא ברחיים של יד, אבל ברחיים גדולים כמו של חנוני שעושים הרבה בבת אחת אין להקל. ובשערי תשובה (שם) הביא שהברכי יוסף פקפק בדברי הפנים מאירות, ושוב חזר מזה בספרו מחזיק ברכה כיון שראה דברי רבינו במו”ק להקל ברחיים של יד. ובספר חסדי דוד כתב ג”כ שמותר אך המחמיר יתברך.
וראה בביאור הלכה (סימן תקד ד”ה ואין בסוף הדיבור) שהביא דברי השע”ת הנ”ל, וז”ל, בטחינת קאוו”י, אם הריחיים קטן כנהוג אצל בעלי בתים בביתם ידוע שאין נכנס קאוו”י לתוך המטחן רק בכדי שיעור לפעם אחת או לשני פעמים, אפשר דבזה לא גזרו חכמים, וכן הביא באמת בשע”ת וכ”כ בבגדי ישע. ובחיי אדם כתב דעכ”פ ע”י עכו”ם מותר אפילו בריחיים רק שעכו”ם יטחון בשינוי קצת, וכתב דאם נוטל התיבה הקטנה שמקבלת הקאוו”ע מהטחינה נקרא שינוי, עכ”ל.
השתמשות בכלי ‘קליית קפה’ לפסח בלי הכשר [coffee roaster] בתשובה (חלק ב סימן קמז אות ה) משנת תקכ”ט כתב תלמידו של רבינו, הרב יעקב הכהן מהנובר, שנשאל ממנו באחד אשר קלה את הקאפע באבוב שלו ולא ליבנו מקודם. והוא רצה להתיר כי אין עושים בו רק קליות מן הדגן ואין חשש חימוץ. והראיה שאפילו בפסח מותר לאכול קליות כדמשמע גבי עומר וכל שוקי ירושלם מלאין מקליות, והעומר נקלה באבוב כנודע. ואף דאנן מחמרינן ואיננו אוכלין קליות, מכל מקום לענין דיעבד אין לאסור הקפה. וק”ו קודם פסח שיש להקל שבטל בששים. אבל דייני העיר לא הסכימו להקל בזה ולכן שאל לרבו מה הדין. ותשובת רבינו שם (סימן קנא) שתלמידו כדין הורה ויפה אמר. והוסיף ראיה מההיא דרבא שעשו קמח קליות לפירוש רש”י. ואף שהאידנא אין אוכלים קליות בפסח, מכל מקום באבוב שלהם בדיעבד בודאי המקל נשכר, והמחמיר נפסד בשמחת י”ט בחנם, עכ”ל.
שתיית קפה בפסח מחשש קטניות בדבר שתיית קפה בפסח שיש שחששו להחמיר מטעם שפולי קפה בכלל גזירת קטנית, כי אף קפה כותשים מן פולים אפונים [bean]. ומצינו בשאילת יעבץ תשובה אחת (חלק ב סימן קכו) משנת תקכ”ט, שתלמידו הרב יעקב הכהן מהנובר דן אודות אכילת צוקר בפסח והעיד בשם רבו [-היעב”ץ] שלא להרבות גזירת קטניות יותר ממה שגזרו חז”ל. ואף שרבינו כתב שלא נשאר בידו העתק התשובה שהשיב לתלמידו, מכל מקום הוא מעתיק לשון תלמידו בתשובות אלו. וז”ל, אך קאפע שותים כעת הואיל וידעו שהמנהג בטעות היה, שהרבנים הקודמים וגם בני הקהלה [-הנובר] האמינו שהוא מן קטניות, אבל עכשיו שרבים מהם ראו אותו בגנות ופרדס השרים שהוא אילן גדול בטלו הדבר ולית דחש לה, עכ”ל. ע”פ ספרי מור וקציעה ושאילת יעבץ
בחלק ב’ נביא דברי רבינו אודות שתיית קפה בבית הגוי, בישול עכו”ם בקפה, וחשש תערובת איסור.

משנת יעקב
נדבת כלים יקרים לבית ה’
הָעֲשִׁירִים מְבִיאִים בִּכּוּרֵיהֶם בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, וְהָעֲנִיִּים מְבִיאִין אוֹתָם בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה, וְהַסַּלִּים וְהַבִּכּוּרִים נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים (ביכורים פרק ג משנה ח).
הידור מצוה אצל העשירים כתב הרע”ב שרק סלי עניים ניתנים לכהנים ואילו קלתות של עשירים מחזירים להן, מכאן אמרו ‘בתר עניא אזלא עניותא’. ובתוס’ יו”ט הקשה דא”כ העניים מתביישים, ולמה לא תקנו כדרך שתקנו בעוד מקומות כגון בבית האבל שעשירים ועניים מביאים בשוה בסלי נצרים.
בספר לחם שמים של רבינו [שבהרבה מקומות מטרת היעב”ץ להציל את הרע”ב מהשגותיו של התיו”ט] תמה על התיו”ט, וז”ל, ולא ידענא מאי קשיא ליה [-להתיו”ט], א”כ לא יהא העשיר רשאי להתנאות במצוה ולהוסיף בהידורה כפי כבוד עושרו, מפני העני שאינו יכול לעשות כמוהו, ע”כ. וגם מבית האבל לא דמי, ששם הוא דבר הרשות ואין מצוה בסל, אבל כאן שהוא מצוה אין כאן בושה שניתן לכהן, ואדרבה שבח הוא לעניים שהכהנים זוכים גם בסליהם.
ומדברי רבינו נלמד כאשר עושה העשיר דבר מצוה לשם שמים בהידור, אין זה חסרון מה שהעניים נראים כמתביישים. אבל כשהוא דבר רשות ודאי אין להם לעשות דבר שיתביישו העניים. אמנם הכל כפי הענין.
המנדבים תכשיטים לבית המדרש ואין מסלקים רשותם בספר משנה לחם הוסיף רבינו עוד דיוק ממשנה זו, שעשירים היו לוקחים הכסף והזהב לביתם ולא היו מנדבים אותו למקדש. וז”ל, וממשנתנו נלמוד זכות על אותן אנשים המתנאים במצות לעטר הס”ת בכתר של כסף וזהב ולקשטו בכל מיני תכשיטין יקרים, ואינן מוסרין אותן לצבור אלא מחזיקין אותם לעצמן, אע”פ שמביאין אותן עם הס”ת לבה”כ לקרות בו בצבור לכבוד ה’ בתורה לעתים מזומנים, בשבתות בחגים ובמועדים, אבל אין מסלקין רשותן מהן, כדי שכשיצטרכו להן למכרן שיוכלו ליהנות מן המעות, ואין להקפיד עליהן ולמנען מזה מאחר שיש כבוד שמים בדבר, שהכל ברא לכבודו, כל פעל ה’ למענהו ולקלוסו, לו הכסף והזהב, ומידו נותנין לו לתת כבוד לשמו לשום הוד והדר לתורתנו הקדושה, רק אין כל אדם זוכה לוותר דברים גדולים להקדישן לחלוטין כי אם לפי שעה, כך היא המדה ברוב בני אדם, בגלות המר הלז בפרטות, שאין עשירים מצויין בינינו, עכ”ל.
מדברי רבינו נלמד שיש פתח לאלו המנדבים לזמן מסויים ושוב לוקחים הכסף וזהב עמהם. וראה בשו”ע סימן קנג (סעיף יח) שכבר דנו הפוסקים בדומה לענין זה. ובמג”א (שם) כתב שדעת המנדב מן הסתם שלא לסלק רשותו מן התכשיטין, והובא דבריו במשנה ברורה שם. אולם בערוך השלחן כתב שהיום נשתנה הדבר והכל מנדבים לחלוטין, ואינו דומה לזמנו של המג”א. וראה גם בשו”ת חלקת יעקב (או”ח סימן מג) שהאריך בענין זה. ועכ”פ מדברי רבינו לומדים קצת ‘רמז’ ממשנה זו.
ע”פ ספרי לחם שמים ומשנה לחם

דרך יעקב
עמל הגוף בלימוד התורה
כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל, וכו’ וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל (פרק קנין תורה, משנה ד).
הקשה רבינו, מה הוסיף התנא במלים ‘ובתורה אתה עמל’, הרי כבר אמר כך היא דרכה של תורה וכו’, ומפורש שאנו עוסקים במי שעמל בתורה. אלא רצה התנא לומר, שאפשר לקיים כפשוטו עמל הגוף גם כשהוא לומד, כי הכונה שהולך בדרך לשמור הבריאות ועם זאת הוא לומד דרך הלוכו. ורמז לזה התנא באמרו ובתורה תהא עמל, רצונו לומר ‘עם’ עסק התורה תעמול, בהתהלכך תנחה אותך. ועוד ע”פ האר”י ז”ל (פרי עץ חיים שער הנהגת הלמוד), שהיה יגע בהלכה ומקשה בכח עד שמזיע. זהו ובתורה עצמה תהא עמל, בתנועת איבריך בחמום. והוסיף רבינו וז”ל, ובלבד שלא ינהוג בשגעון כדרך אלה המשתגעים בישיבות הללו, אף על פי שיש להם סמך ברעיא מהימנא (חלק ג, צח, א) שמדמה התלמידי חכמים לאלים המנגחים, הוא על דרך שאמרו (ברכות סג, א) גדיים נעשו תיישים בעלי קרנים, עכ”ל.
ע”פ ספר עץ אבות על פרקי אבות

תורת יעקב
מנהג אמירת אקדמות
המנהג הישן אצל האשכנזים היה לקרוא אקדמות אחר שקראו פסוק ראשון. כן כתב הלבוש (סימן תצד) וכן משמע במג”א (סימן קמו). הט”ז (סימן תצד) עורר על מנהג זה שאינו ראוי לעשות כן להפסיק באמצע הקריאה. לעומת זה אבי-זקנו של רבינו, הרב אפרים הכהן בעמח”ס שערי אפרים (סימן י), יישב קושיות הט”ז והליץ בעד המנהג הישן. אחריו נמשכו עוד פוסקים (ראה אליה רבה וחק יעקב) וכתבו שאין לשנות המנהג כי יש על מה לסמוך. מנהג זה היה כואב לרבינו מאוד להפסיק באמצע קריאת התורה, ואף למר אבי זקנו לא נשא פנים בהוראה זו, והעיד שאביו החכם צבי גם כן לא נהג בזה כדעת זקנו.
וז”ל רבינו: “והאומרים פיוט אקדמות יאמרוהו קודם שמברך הכהן, כך הנהיגו גדולי הדורות. חס ושלום להפסיק בו תוך קריאת התורה אין זה צריך לפנים. ולא ילפינן ממקלקלתא, אע”ג דמר אבא רבה הגאון החסיד בעל שער אפרים בתשובה דחיק טובא וניחא ליה למשכוני נפשיה אהך מנהגא, מאן יהיב לן מעפריה ומלינן עיינין, איברא לא חזינא לאבי מורי הגאון חסידא קדישא דעביד הכי”.
עוד כתב רבינו שאפילו אם נאמרים הפיוטים באמצע התפילה, ברור שהמחברי הפיוטים נתכונו לכך. אבל המחבר שתיקן אקדמות לא עלה על דעתו להפסיק בו בתוך קריאת התורה. רק שהדורות הבאים חשבו להגדיל כבודו בכך להראות חשיבות הפיוט, אבל עיקר כבוד שמים הוא בודאי שלא להפסיק.
יצוין שהתנגדותו של רבינו עשתה פרי. החתם סופר בהגהותיו ציין לדברי רבינו כאן וכתב שהוא המנהג “היותר נכון”, וראה בשער הציון (סימן תצד ס”ק ב) שכתב: “עיין ט”ז ופרי מגדים, וכן הסכים ר’ יעקב עמדין בסידורו, וצווח ככרוכיא על העושין היפך זה”. ע”פ סידור ‘שערי שמים’, שער המזרח לחודש סיון

קול יעקב
מנהג קריאת הדברות בטעם עליון
ספר שערי תפילה לר’ זלמן הענא [המכונה רז”ה] ומלחמת רבינו עמו בשנת תפ”ה יצא לאור ספר ‘שערי תפילה’ מאת המדקדק ר’ שלמה זלמן הענא [רז”ה], בו עשה כמה שינויים וחידושים בסידור התפילה ובחלקן אף שינה מן המסורת. יצוין שכמה תלמידי חכמים הלכו בעקבותיו, ועד היום הרבה משינוייו נכנסו בסידורים שלנו, וראה בסידור אזור אליהו שהחזיר עטרה ליושנה כנוסח שהיה לפני שהרז”ה עשה תיקוניו. אולם רבינו יצא למלחמה נגד ה’מחדש’ והקדיש ספר מיוחד ששמו יקבנו ‘לוח ארש’, להשיב על דבריו.
טעם שלא הדפיס רבינו את ספרו תיכף בהקדמה לספר עץ אבות כתב רבינו וז”ל, מה שבארתי בארוכה במקום אחר להוציא מדעתו של המתדקדק הידוע בזמננו, אשר בעבורו הכנסתי את עצמי במלאכת דקדוק ספרינו הקדושים הללו, בראותי שהתחיל להשמיע חדשות, דבר אדוני האר”ש (לפי דעתו) קשות, וחברתי מאז ספר לוח ארש לציין ולצור על לוח ארש לא מטוהרה, על דבריו החדשים אנו בושים, ועדיין לא עלתה בידי להוציא חבור זה לאור הדפוס, אם מחמת דין קדימה שיש למלאכת הקודש בעצם מזאת המקרית וכו’, גם כדי שלא להתגדר במלאכה זו שאינה מאומנותי העצמית רק טפל ודרך ארעי, מאחר שאינה כל כך חובה כידיעת התורה בשמירתה באמונותיה ויסודותיה וקיום מצותיה, לפיכך הנחתיה מן הצד בקרן זוית עד בוא עתה בעזהשי”ת אחר צאת לפועל ההכרחי יותר. ונסתפקתי במועט גרידא בלבד בשנים שלשה גרגרים בראש אמיר בספר לחם שמים חלק א’, להודיע שאין לסמוך על המדקדק בדקדוקי עניות, עכ”ל.
חידוש הרז”ה לענין קריאת טעם תחתון ועליון בסוף שערי תפילה (סימן שכה) האריך רז”ה בתמיה על מנהג העולם שקוראים עשרת הדברות ‘בטעם עליון’, כלומר בנגינה אחרת. עוד הקשה, איך מותר לעשות כן, הלא קיי”ל “כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן”, וכיון שכתוב בתורה ע”ד משל לא תרצח לא תנאף לא תגנוב ולא תענה כפסוק אחד, איך מותר להפסיק אחר ‘לא תרצח’ ואחר ‘לא תנאף’ כאילו הוא סוף פסוק. ואחר שהאריך בקושיות, רוצה לחדש שלעולם קוראים בטעם תחתון וזהו ה’קרי’, ואילו ‘טעם עליון’ הוא ענין ‘כתיב’ ולא קרי, ו’טעם עליון’ הוא כביכול מה שדיבר הקב”ה למשה. אבל משה לישראל ציוה את הפסוקים כמו שהם לפנינו, ואנו קוראים לעולם כשאר פסוקים רגילים בטעם התחתון. ולדעתו יש לשנות מנהג העולם, ולא לקרא בטעם עליון אפילו בחג השבועות.
השגת רבינו על הרז”ה רבינו חרה אפו על המחדש הזה לחלוק על מנהג ישראל ועל רבים מגדולי ישראל, כמו בעל האור תורה, בעל שו”ת משאת בנימין, מהר”י אבן חביב, החזקוני פרשת יתרו, והו”ד במגן אברהם (סימן תצד בהקדמה), שכולם כאחד ענו שיש לקרוא בשבועות בטעם העליון. ובסוף ספר לוח ארש (סימן תסב) ערך רבינו תשובה ארוכה לחלוק על כל תשובתו של רז”ה, וכעת נדפס גם בשאילת יעבץ חלק ג’. נכתוב קצת מתמצית דבריו.
ב’ טעמים לקריאת שם ‘עליון’ בתחילה דן רבינו בשם ‘עליון’ וז”ל, ומה שנתקשה סתם מקשן הלזה בטעם קריאת שמות שני מיני טעמים הללו שבעשרת הדברות, שהאחד שקורין בצבור נקרא בשם טעם העליון והאחר שמו טעם התחתון. גם זה פשוט ונודע מעצמו, שהעליון הוא מנגינות גבוהות וקולות חזקות, לא כן התחתון שהוא נגון נמוך וקולו לא ישמע. וגם אותן הטעמים שנגינתם בהרמת קול הונחו כמו כן על גבי האותיות ממעל להם, כמו זרקא פזר זקף גדול קדמא ואזלא [והמה גם מלכים נקראים אצל בעלי הדקדוק, ומקומם ממעל לאות על דרך ונתנך עליון והיית למעלה], שבהם הקורא מרים בכח קולו, והטעמים האחרים שאין בהם משיכת הניגון למעלה הונחו תחת האותיות מלמטה, עכ”ל.
סיוע לענין השם ‘טעם עליון’ בזוהר רבינו כדרכו הביא סיוע לדבריו מעניני קבלה. וכאן פנה אל ספר הזוהר בג’ מקומות בפרשת בלק, על דרך “על פי שלשה עדים” יקום דבר. בדף קצא, ב כתב הזהר “זקיף טעמא לעילא”, כלומר הזקף נקרא טעם עליון שהוא למעלה מן האות וגם מרים בקולו. ובדף רה, ב איתא “פתח ההוא ינוקא ואמר אבינו מת במדבר וגו’, אבינו הא טעמא לעילא אריך מלה ומשיך לה. ורוצה לומר, הניגון על אבינו בפרשת פינחס שאמרו בנות צלפחד ‘אבינו’ מת במדבר, הוא בזרקא וממשיך הטעם. עוד הביא מתקוני זוהר חדש (דף כג, א) וממדרש זוהר איכה (דף יב), “ותרא האשה” (בראשית ג, ו) [שכתוב בחטא עץ הדעת בפרשת בראשית] בטעם סגי ותקיף [-טעם גבוה וחזק], והוא ה’פזר’ שהוא טעם עליון מונח על האות מלמעלה ונמשך בנגינה קול רם.
ובסיום דבריו כתב רבינו, “ומכאן ראיה גמורה למנהג אשכנזים אבותינו ז”ל בנגינת הטעמים ומשיכתם בקול, כי קדומה היא. עלתה להם מבבל ומארץ ישראל נמשכה, קולה ערב ויפה מאד משל ספרדים שאינם מבדילים בהם בנגון ובקול להשמיע ולהכיר בין טעם לחברו”.
ע”פ ספרו לוח ארש, השגות על ספר שערי תפילה לר”ז הענא

מוסר יעקב
מנהג הבאת הילד להרב בחג השבועות
רבינו בסידורו הביא כל הסדר של הרוקח (הלכות שבועות סימן רצו), אודות מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות, לפי שניתנה בו תורה. וסיים הרוקח ואל ישנה אדם מן המנהג. על זה תמה רבינו על מנהג העולם שאין מדקדקין בכל זה וז”ל, הרואה דברים הללו הלא יכיר מדוע הצליחו הראשונים בלמוד תורתן, שכל מעשיהם לשם שמים בלב שלם בהשגחה גדולה ובכונה עצומה ובדקדוק עצום ורב למען יגדלו בניהם בתורה התמימה, ילכו בדרכי ה’ גם יעשו פרי ביראת ה’, לכן גדלו והצליחו ועשו פרי למעלה קרובה לרוח הקודש. ומעתה לא יפלא בעינינו מדוע אין אחד מאלף עכשיו יוצא להוראה אף על גב דכולהו תנויי בנזיקין ומתנו בעוקצין תליסר מתיבתא, וכו’, כי כל למודם בעו”ה רק להתפאר ולהתגדר לא לשם שמים לידע לשמור ולעשות ולקיים וכו’. ואף אם מנהג אכילת העוגה שכתובים עליה פסוקים ושמות יש להרהר אחריו [הערה: ראה מה שכתב רבינו במור וקציעה סימן ש”מ] והיכא דנהוג נהוג, אבל כל מה שכתוב ברוקח לפני זה נראה טוב וישר והגון מאד, ואיך נהיתה כזאת לעקור דבר נאה ויפה כזה בלי טעם, עכ”ל.
ע”פ ספר מגדל עז (ברכת גבעון, תעלה א, הכנסה לבית המלמד)

מגילת יעקב
Supporting Torah through Diamonds
Translated and adapted from Megillas Sefer, the autobiography of Rav Yaakov Emden
Prior to the 1700s, India was the world’s primary diamond source. In the 1720’s, gold miners in Brazil discovered “crystals” and set off the “diamond rush.” For the next century, Brazil was the world’s largest supplier of diamonds. In Megillas Sefer, Rav Yaakov Emden discusses the early days of the diamond discovery and how he was supported through it for over a decade. Rav Emden arrived in Amsterdam in 1729 and stayed at the home of Rav Zalman Nordan.
“While I was in the household of Rav Zalman Nordan, my business dealings declined, and nothing remained by which I could support myself. Much of the merchandise I bought lay in the attic where it was subject to mold, and the rest was sold at a great loss.
But Hashem put it into the hearts of the two brothers, Reb Leib and Reb Reuven Norden, to deal kindly with me. For several years they supported me financially of their own accord. They did much chessed and tzedakah with the community, but no one knew how they had amassed their wealth. I will tell you their secret.
A mine of precious stones had been discovered in the land of Brazil. Brazil is a source of silver and gold, but now an abundance of diamond stones were found there as well. We in Western Europe had never had diamonds, except those from India.
For several years the matter remained secret, and the merchant sailors coming from Portugal brought the new precious stones to England secretly. They did not publicize the newly-discovered diamond mine, out of fear that the merchants would not treat them as genuine diamonds, since they came from an unknown source. Moreover, those diamonds were not as large or as fine as those from India. Accordingly, the Portuguese men who discovered the mine acted wisely and kept the matter shrouded in deepest secrecy. They clandestinely entrusted a quantity of the stones to the sailors.
When they arrived in London, the merchant sailors revealed their secret to the two sons of Rav Zalman Nordan [Reb Leib and Reb Reuven], who were engaged in the gold trade. From this trade they had already begun to grow wealthy and the sailors knew them because they were accustomed to buying gold from them. The brothers took the new precious stones, tested them successfully, and Hashem sent them abundant blessings through them. These men became exceedingly wealthy, but without attracting attention. They sold their diamonds quickly as though they were from India, and no one discovered their secret. The brothers entered into a long-term agreement with the Portuguese sailors, and they kept faith with one another for many years.
Thus, the Norden household grew and became wealthy. Although they were recognized as rich men, no one imagined even a quarter of the wealth they had attained. Although the trade spread and became publicized, and eventually all merchants began to deal with it, they retained an advantage with those who first brought that merchandise, and they continued in this trade for many years. The profits of the other merchants were insignificant in comparison to their wealth. With their help I was supported for many years.”

זכור ליעקב
The Warm Wishes of the Vilna Gaon
Very few letters written in the Gra’s handwriting exist today. However, in the year 1928 the sefer Kisvei haGeonim (compiled by Rav Tzvi Horowitz), a collection of letters from the eighteenth century, was printed. The first letter in the sefer was written by Rav Yissachar Ber of Vilna (the brother of the Gra) to Rav Shaul Lowenstam (known as Rav Shaul of Amsterdam and author of Binyan Ariel). Rav Shaul was the son of Rav Aryeh Leib Amsterdam and a nephew of Rav Yaakov Emden. The letter was written on erev Sukkos 5536 (1775). Rav Yissachar Ber wrote that he wished to obtain sefarim on Kabbalah that were available in Amsterdam. It seems that some of the sefarim were for the Gra as well. Among the sefarim he wanted were: Pirkei Heichalos, Peirushim on the Zohar by Rav Moshe Cordovero (the Ramak), and the sefer Hamiddos by Aristotle.
Professor Shnayer Leiman points to the postscript of the letter, which the Gra added in his own handwriting: “I too send warm greetings to my beloved relative, the Rabbi and great Gaon [Rav Shaul]. His beautiful and praiseworthy name is known at all public gates where Torah is taught; all render honor to his name, our Teacher and Rabbi Rav Shaul, may his lamp glow. Special warm greetings to your ‘elderly’ uncle—‘elderly’ means one who has acquired wisdom and understanding of Torah; wisdom rests with the elderly. All render honor to his name, the honorable Teacher and Rabbi, Rav Yaakov, may his lamp glow. May Hashem grant him length of days and years blessed with good and pleasantness.”
Since the time of the machlokes between Rav Yaakov Emden and Rav Yonasan Eibschutz, some have been skeptical with regard to the Gra’s attitude toward Rav Yaakov Emden. In a letter to Rav Yonasan, the Gra wrote that “a sefer Torah is suffering,” implying that he felt that Rav Yaakov Emden was wrong to cause Rav Yonasan pain. However, this letter serves to quell the rumors. Had the Gra had any ill feelings toward Rav Yaakov Emden, he would not have gone out of his way to mention him, let alone shower him with praise.
Interestingly, there are many similarities between the Gra and Rav Yaakov Emden’s approach to various topics. This will be addressed in a future article.