Meor Hazayis Tzav 5786

מאור שבת הגדול
חידוש הבריאה ובחירת ישראל
כתב הטור (או”ח סי’ תל), “שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם, לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור, כדכתיב (שמות יב, ג) “בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית”, ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה’, כדאיתא בסדר עולם, ונמצא שי’ בחדש היה שבת, ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצריים למה זה לכם, והשיבו, לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול”.
והבית יוסף שם הביא שהתוספות (שבת פז, ב ד”ה ואותו) כתבו נס אחר שאירע באותו היום, וז”ל, ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס, כדאיתא במדרש, כשלקחו פסחיהם באותה שעה נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו עושים כך, אמרו להם, זבח פסח הוא לה’ שיהרוג בכורי מצרים. הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו, ועשו הבכורות מלחמה והרגו מהם הרבה, הדא הוא דכתיב (תהלים קלו, י) “למכה מצרים בבכוריהם”, עכ”ל.
וידועה קושיית המפרשים, מפני מה קבעו לציין את הנס הגדול הזה בכל שנה כפי יום השבוע, בשבת שלפני הפסח, ולא קבעו לציינו כפי קביעותו בימי החודש, בי’ בניסן, כדרך שרגילים לציין כל נס ונס ביום החודש שבו אירע.
וביישוב קושיא זו נאמרו תירוצים רבים. ומן המפורסמים שבהם, מה שתירצו הב”ח והט”ז [בשם הגאון רבי משה חריף זצ”ל], שמאחר שבי’ בניסן נעשה עוד נס, שנבקע הירדן בעת שנכנסו ישראל לארץ, לא רצו חכמינו לציין את נס לקיחת הפסח ושתיקת המצריים באותו היום, ולקרוא לי’ בניסן יום גדול, לפי שלא יהיה היכר בדבר, ויסברו שגדולת היום הוא מפני נס בקיעת הירדן, ולכן קבעו לציין את גדולת הנס בשבת שלפני הפסח. ומה שתירץ המגן אברהם, שבי’ בניסן מתה מרים הנביאה, וקבעו תענית צדיקים ביום זה (שו”ע סי’ תקפ סעיף ב), ועל כן לא רצו חכמינו לציין את הנס ביום זה, וקבעוהו לשבת שלפני הפסח.
ויש שתירצו שקבעו לציין את הנס בשבת שלפני הפסח, ולקרותה שבת הגדול, מפני שיש לנס שייכות עם יום השבת דוקא.
הלבוש והפרישה כתבו לבאר, שדוקא מפני שקשרו את השה למיטתם בשבת נתעוררו המצרים לשאול לטעם הדבר, ביודעם כי בני ישראל שומרי שבת הם, וממילא ודאי אין להם צורך בשה בשבת עצמה, שהרי אינם יכולים לשוחטו, וגם הקשירה עצמה אסורה בשבת, ומזה הבינו המצרים כי בודאי יש כאן מצוה מיוחדת, ושאלו את בני ישראל על זה, ומתוך זה בא הנס.
ובערוך השולחן כתב לפרש את שייכות הנס ליום השבת ביתר עומק, כי הנה יום השבת הוא אות ומפות על חידוש העולם, וניסי יציאת מצרים הם אות ומופת להשגחת השי”ת על עמו ישראל, ושני הענינים הללו כרוכים ואדוקים זה בזה, ומטעם זה ניתנה להם השבת מיד לאחר צאתם ממצרים [כשבאו למרה] בטרם קבלו את התורה. ונמצא שהשבת שקודם הפסח שאירע בה הנס היתה באמת שבת הגדול, שמהות השבת נתגדלה ונתחזקה באותו היום, שמלבד האות על חידוש הבריאה היה בה גם כן אות ובירור להשגחת השי”ת על בניו אהוביו, שזו היא תכלית חידוש העולם, וגם אנחנו בני ישראל נתגדלנו ונתרוממנו בשבת זו, ולכן נקבע לדורות שהשבת שלפני הפסח נקראת שבת הגדול.

מאור העבודה
קטן וגדול שם הוא
היעב”ץ בסידורו מביא עדות של בן נכר מזמן הבית, אשר מתאר את סדר עבודת קרבן הפסח בירושלים שראה במו עיניו. ובתוך הדברים הובא גם ענין נפלא השייך ליום י’ בניסן, היום אשר בו היו רגילים לקנות את הקרבן [אף שפסח דורות אין מקחו מבעשור (פסחים צו, א), מכל מקום הוא טעון ביקור ד’ ימים ממום, ועל כן היו רגילים לקנותו בעשור לחודש]. ונעתיק הנה את דברי היעב”ץ מתחילתם עד הדברים הנוגעים לעניננו:
לתוספת ביאור סדר קרבן פסח בזמן הבית נביא בכאן מה שכתוב בשבט יהודה [לרבי שלמה אבן וירגא], עדות בן נכר נציב הרומיים, שהיה עד ראיה בירושלים, ומאשר ומקיים כל הכתוב במשנה תורה שבעל פה על פי חז”ל, עם הרחבה ותפארת בדברים שאינם מגופי הלכותיו. ממנו יראה הדר כבוד בית אלקינו, ונדע מה שאבדנו בחטאינו, ונתפלל בלב שלם להשי”ת יחזיר עבודת בית מקדשו במהרה בימינו.
וזה לשונו, כשמגיע ראש החודש הנקרא אצלם ניסן יוצאים רצים ושלוחים במאמר המלך והשופטים לכל סביבות ירושלים, לכל מי שיש לו מקנה צאן ובקר ימהר להביא המקנה, כדי שימצאו עולי רגלים די זבחיהם וגם למאכלם, כי העם רב מאד. וכל מי שלא היה בא לזמן הקצוב היו מחרימין כל ממונו לקדשי הבית. אז היו כל אנשי מקנה ממהרים ובאים. ובנחל סמוך לירושלים היו מעבירין המקנה בנחל, כדי שירחץ וינקה מכל לכלוך. ואמרו, שלזה אמר שלמה (שיר השירים ד, ב; שם ו, ו) “שעלו מן הרחצה”. ובהגיעם להרים אשר סביב לירושלים היה הריבוי כל כך עד שלא נראה דשא, כי כולו הפך לבן מלבנינות הצמר. ובהגיע יום העשור, כי בי”ד מן החודש היו עושין אותו קרבן, היו יוצאין כולם לקנות את הזבח הנקרא אצלם פסח. ומתקנת היהודים, שכשיוצאין לעבודה זו לא יאמר שום אדם לחבירו גש הלאה, או שיאמר הניחני ואעבור, אפילו היה האחרון שלמה או דוד מלכם. ושאלתי לכהנים, כי זה אינו מדרך המוסר. והשיבו, כי הוא להראות שאין גבהות לפני המקום בזמן הכנת עבודתו, כל שכן בעבודתו ממש, ובאותם שעות כולם שוים לטובה.

הגאון רבי יחיאל מיכל הלוי עפשטיין זצ”ל מנובהרדוק, בעל “ערוך השולחן” (1829-1908)
נולד בעיר בוברויסק שברוסיה הלבנה לאביו רבי אהרן יצחק, שהיה סוחר ואיש עסקים. בתחילת ימי נעוריו היה מעורב בעסקיו של אביו, אולם בהשפעת הגאון רבי אליהו גולדברג זצ”ל אב”ד פאריטש ובוברויסק הניח את עסקי אביו והקדיש את כל עתותיו לעמל התורה, ובהמשך אף נסע ללמוד במשך שנתיים בישיבת וואלאז’ין, אצל ראש הישיבה הגאון רבי איצל’ה מוואלאז’ין זצ”ל. נשא לאשה את אחותו של הגאון הנצי”ב מוואלאז’ין זצ”ל. לאחר כשנה חזר לעירו בוברויסק ושקד שם על תלמודו בצילו של רב העיר הגר”א גולדברג, עד שהוסמך להוראה על ידו. בהמשך אף נתמנה למגיד שיעור בישיבת “אלטשול” שבבוברויסק. בשנת תרכ”ה לערך עבר לכהן כרב העיירה נובוזיבקוב [מכונה גם זיבקאי] שברוסיה. בשבתו שם הוציא לאור את חיבורו “אור לישרים” על ספר הישר לרבינו תם. בשנת תרל”ד נתמנה לכהן כרב העיר נובהרדוק שבליטא, שם כיהן עד לפטירתו. במשך שנות כהונתו שם הוציא לאור את חיבורו הגדול “ערוך השלחן” על ד’ חלקי השו”ע, ואת ספרו “מיכל המים” על הירושלמי. כמו”כ הותיר אחריו את חיבורו הגדול “ערוך השולחן העתיד” על דיני זרעים, קדשים וטהרות. נפטר בנובהרדוק בשנת תרס”ח ונטמן שם.

מאור ההודאה
Too Much for One
אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן (ויקרא ז:יב)
The korban todah is unique. It is very similar to the korban shelamim, except that the todah was offered along with forty breads (four kinds of bread, ten of each kind; four are given to the kohen and the rest are given to the person who brought the korban). However, whereas a korban shelamim can be eaten over the course of the day it was brought, the following night, and the next day – shnei yamim v’laylah echad – the korban todah could only be eaten on the day it was brought and the following night.
The Netziv (Ha’amek Davar) explains the reason for this halachah. A korban todah is brought to show gratitude to Hashem for a nes He performed for his sake. It is proper for one to publicize the nissim and nifla’os that happened to him and to publicly express his gratitude, as Dovid Hamelech says, לך אזבח זבח תודה ובשם ה’ אקרא נדרי לה’ אשלם נגדה נא לכל עמו. Because the todah can only be eaten for one day and one night and it makes for quite a feast – the entire animal and thirty-six breads – in order to avoid having any nosar (leftovers of a korban) the next morning, he is forced to invite not only family and friends but also acquaintances. Thus he inevitably praises Hashem in public as he should.
Interestingly, the Netziv brings this same pshat at the end of his sefer Ha’amek She’eilah. Ha’amek She’eilah is the Netziv’s magnum opus. It’s an incredible work. Nothing of its kind was ever printed before. Before this work was published, almost no sefarim on the geonim existed. Ha’amek She’eilah is an in-depth, brilliant commentary on the work of the She’iltos of Rav Achai Gaon.
At the end of Ha’amek She’eilah, the Netziv discusses the joy of completing a sefer. He writes that any kind of siyum in Torah calls for a seudah with thanksgiving and gratitude to Hashem. The Netziv thanks Hashem for allowing him to publish this important sefer.

מאור ההעמק
The following well-known story obviously took place around the same time.
When the Netziv finished Ha’amek She’eilah, he made a big seudah. At the seudah, he said, “When I was a child, I once overheard my parents discussing the possibility of apprenticing me to a craftsman. They didn’t have high hopes for my success in the field of Torah.
“At that point I decided that I didn’t want to be a simple craftsman. From then on, I applied myself to my learning, and I advanced and progressed until I arrived at where I am today.” (This doesn’t mean that the Netziv only started learning later in life. He was an established talmid chacham already as a young man and was chosen as a son-in-law by Rav Itzele Volozhiner.)
The Netziv continued. “Had I not overheard my parents’ conversation, I would have become a simple shoemaker and upon my ascent to shamayim, I would have been asked, ‘Hersh Leib, where is the Ha’amek She’eilah?’
“I would respond, ‘Is this a joke? I could never write Ha’amek She’eilah!’
“Little would I know that I had the potential to write a sefer like this.”