Meor Hazayis Acharei Kedoshim 5786

מאור הקרבנות
הנה שמוע מזבח טוב
איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה וגו’ (יז, ג).
בגמרא (חולין טז, ב – יז, א) מובא שנחלקו תנאים אם הותר לבני ישראל במדבר בשר תאוה, כלומר אכילת בשר חולין שאינו קרבן שלמים. לדעת רבי ישמעאל נאסר עליהם בשר תאוה, ולדעת רבי עקיבא לא נאסר עליהם בשר תאוה. וכתבו המפרשים (רמב”ן פסוק ב; מזרחי בפסוק זה עפ”י דברי רש”י כאן ובחולין טז, ב ד”ה נאסר), שפירוש הפסוקים שבפרשה זו תלוי בשתי הדיעות הללו. שלדעת רבי ישמעאל הכתוב מדבר במי ששוחט בשר חולין בחוץ ולא הביאו אל אהל מועד להקריבו קרבן לה’, ולדעת רבי עקיבא הכתוב מדבר במי ששוחט קדשים בחוץ.
והנה הכתוב מפרט שאיסור שחוטי חוץ הוא בין במי ששוחט במחנה, כלומר במחנה לויה [וכן בהר הבית חוץ לעזרה], ובין במי ששוחט מחוץ למחנה, וצריך ביאור מפני מה הוצרך הכתוב לפרט שהאיסור הוא גם מחוץ למחנה, הלא מאחר שנאסר לשחוט במחנה כל שכן שיהיה אסור מחוץ למחנה.
ואמנם הרמב”ן פירש לפי שיטת רבי ישמעאל, שאף על פי שכאשר באו לארץ ישראל הותר להם בשר תאוה מפני שירחק מהם מקום המקדש (דברים יב, כ-כא), מכל מקום במדבר לא הותר להם לשחוט אפילו למי שנמצא רחוק מהמשכן מחוץ למחנה, כי עדיין איננו רחוק כל כך ובידו לבוא אל אהל מועד להקריבו קרבן שלמים לה’. אולם לשיטת רבי עקיבא שהכתוב מדבר בשוחט קדשים בחוץ, לכאורה האיסור לשחוט מחוץ למחנה הוא בקל וחומר מן האיסור לשחוט במחנה, ולמה הוצרך הכתוב לפרש להדיא.
ובתורת כהנים למדו ממה שכתוב “מחוץ למחנה” שמה שנאמר “במחנה” אין כוונתו למחנה שכינה, וכגון ששחט קדשי קדשים בדרום, אלא במחנה לויה [וכן מחוץ לעזרה], שהוא מקום שאינו ראוי לקדשים כלל. אך מכל מקום, ממה שנקט הכתוב את הדברים באופן זה דוקא, נראה שיש הדגשה מיוחדת במה שהאיסור הוא בין במחנה ובין מחוץ למחנה, והדבר צריך ביאור.
הגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל מבאר בזה ביאור נפלא [מובא בספר “קול רם” בפרשתינו]. כי הנה האדם שעובר ושוחט קדשים בחוץ אינו עושה כן מתוך איזה רצון פחות ושפל, אלא אדרבה, מעשיו נובעים מתוך השתוקקות לדביקות וקירבת ה’ אשר משיגים ע”י הקרבת קרבן, אלא שהאדם מתעצל או שאין בידו לעלות לבית המקדש, ועל כן הוא עובר על המידה ומקריב קדשים בחוץ. ומכל מקום הרי זה חטא ועוון פלילי, כי רצון השי”ת שהאדם יתעלה במעלות הקדושה דוקא באופן הכתוב בתורה ולא כפי שיחשוק לבו. וגם מפני שע”י הקרבת הקרבן בבית המקדש ע”י הכהנים יזכה האדם להשיג את המדריגות הרמות בשלימות יתירה, וילמד ליראה את ה’.
ולכן הוצרכה התורה לפרש שהאיסור הוא אפילו במי שוחט מחוץ למחנה, כדי שלא יאמר האדם כי בהיותו בריחוק מקום כל כך אין בידו לעלות לבית המקדש ולהקריב, ואם כן בודאי עדיף הדבר שלכל הפחות יקריב את הקרבן במקומו ויזכה לכל המעלות הרוחניות שאפשר להשיג על ידו. ועל כן הזהירה התורה את האדם לבל יפתנו לבו לחשב חשבונות רבים, אלא בכל מקום ומקום אין להקריב קדשים בחוץ.

מאור אבות
הולכי בית המדרש
הגה”צ רבי יעקב גלינסקי זצ”ל סיפר, שפעם פנה אליו הרב מפוניבז’ זצ”ל בשאלה, המשנה באבות (פ”ה מי”ד) מונה ארבע מדות בהולכים לבית המדרש: הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך [כגון שלומד בבית המדרש שבביתו], שכר מעשה בידו. הולך ועושה, חסיד. לא הולך ולא עושה, רשע. וצריך ביאור, מדוע נכלל איש זה בין הולכי בית המדרש, הרי אינו הולך ואינו עושה.
ענה על כך הרב מפוניבז’ זצ”ל, כי יכול יהודי לשבת בבית המדרש וליפול לידי רפיון. העצלות מתגברת עליו, והיצר מפתה אותו לעזוב את עסק התורה ולחצוב בורות נשברים. אבל בראותו את אותו אחד שאינו הולך ואינו עושה, את גודל שפלותו ואת עוצם פחיתותו, הרי מזה לבד הוא שואב חיזוק רב ושב ומתגבר בעסק התורה. ועל כן נמנה אותו אחד שאינו הולך ואינו עושה בין הולכי בית המדרש, יען כי בכוחו להוליך אחרים לבית המדרש, בהיותו ממחיש עבורם כי אין טוב אלא תורה, ואין מחסור ליראיו, ואילו הבורות הנשברים שבחוץ לא יכילו המים.
וכיוצא בדברים אלו, פעם הוזמן הרב גלינסקי זצ”ל למסור דרשה בפני ציבור יקר. לאחר הדרשה בא עיתונאי וביקש לראיין את המשתתפים. הוא שאל את הראשון שנקרה לפניו אם הוא דתי מלידה. הלה השיב כי הוא בעל תשובה. הוסיף העיתונאי ושאל, “למי לדעתך יש עולם הבא גדול יותר, לך או לבחור חרדי מבני ברק?”. להפתעת כולם השיב הנשאל, כי לדעתו יהיה לבחור שנולד כחרדי חלק גדול יותר לעולם הבא, והסביר, כי הוא, שגדל מחוץ לעולמה של תורה, כבר מכיר ויודע כי הבלי הרחוב ותענוגות העולם אין בהם ממש, ונסיונותיו אינם גדולים כל כך, אבל אותו בחור מבני ברק שאינו מכיר את הרחוב, והיצר הרע מגיע ומפתה אותו כי הוא מפסיד את כל העולם שמחוץ לבית המדרש, ובעוז ותעצומות הוא אינו מתפתה אלא ממשיך לדבוק בתורה ובמצוות, ודאי יהיה שכרו רב ועצום לאין שיעור.

הגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל (1895-1986)
נולד ברוסיה לאביו הגאון רבי דוד פיינשטיין זצ”ל בז’ אדר תרנ”ה. כבר מילדותו היה ניכר כעילוי, והיה בקי במסכתות הש”ס מגיל צעיר. בבחרותו נשלח עם כמה מחבריו לייסד את ישיבת קוברין בעיר שקלוב, ולמד אז אצל הגאון רבי פסח פרוסקין, אותו החשיב כרבו המובהק. לאחר פטירת אביו התמנה לרבה של עיר מולדתו אוזדה, ובשנת תרפ”א התמנה לרב ואב”ד העיר ליובאן. בתשובות רבות שבספר “אגרות משה” הוא מציין שנכתבו בליובאן. בשנת תרפ”ב נשא את בתו של רבי יעקב משה קסטונוביץ. בשנת תרצ”ז עבר עם משפחתו לארה”ב, וכעבור כמה שנים התמנה לכהן כראש ישיבת “מתיבתא תפארת ירושלים”. נודע כפוסק הדור, וכתב אלפי תשובות לשואלים בכל מקצועות ההלכה. נפטר בי”ג אדר תשמ”ו ונקבר בהר המנוחות.

מאור ההלכה
Blanket Heter
אשר יעשה אתם האדם וחי בהם.
That a man shall carry them out and by which he shall live (Vayikra 18:5).
In his sefer Even Yisrael (36), Rav Yisrael Yaakov Fisher writes that because it is common for expectant women to go into labor prematurely after fasting on Yom Kippur, it is permitted for any expectant woman to eat on Yom Kippur, unless she is already in the late stages of her pregnancy when early labor would not endanger the child’s life. Most poskim, however, disagree with this blanket ruling, only permitting her to eat in a case of known danger.
The basis for Rav Fisher’s psak is an earlier psak issued by Rav Yisrael Salanter. When the cholera epidemic raged in 1860, he permitted everyone to eat on Yom Kippur and even held a kiddush in shul. He reasoned that if he would not allow everyone to eat, those who were in danger would attempt to fast and this would lead to sakanah. Here too, if it would not be permitted for all expectant women to eat, even those who need to eat would insist on fasting, and this would lead to endangering lives.
However, as is well known, the beis din in Vilna, headed by Rav Betzalel, strongly disagreed with Rav Yisrael Salanter’s ruling, insisting that eating should only be permitted on a case-by-case basis. Most gedolim at the time also disagreed. One can assume that they would not agree with Rav Yisrael Yaakov’s psak either.
Perhaps they were only opposed to allowing everyone to eat in a normal fashion; since this transgresses the severe prohibition of eating on Yom Kippur, a sin liable for kareis. Eating less than the shiur is more lenient, and perhaps all would agree that this is permitted.
The precedent for this is a ruling issued by the Maharil Diskin regarding the issur of performing field work during Shemittah. The Yerushalmi (Sheviis 4:2; see also Tosafos Sanhedrin 26a) permits doing field work to pay the king’s taxes. Failing to pay the taxes could land the farmer in prison and endanger his life. The Maharil Diskin explains that Chazal allowed all farmers to work, even those who had the means to pay the tax without working. This was because if some farmers would not work, even those who could not afford the tax would be embarrassed to work, and would be unable to pay the tax, thus endangering their lives. This ruling indicates that one can issue a blanket heter when the prohibition is only a lav, and perhaps this heter can be applied to allow expectant women to eat less than the shiur.
(Rav Moshe Sternbuch on Chumash. Machon Aleh Zayis)