Meor Hazayis Naso 5786

מאור הנשיאים
כבודו ומעלתו של כל נשיא ונשיא
ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו וגו’ ביום שנים עשר יום וגו’ (ז, יב-עח).
התורה הקדושה חוזרת ומפרטת באריכות את קרבנותיו של כל נשיא ונשיא בפני עצמם, אף על פי שכל קרבנות הנשיאים היו שוים זה לזה. והדבר צריך ביאור, הלא ידוע שעל קוץ וקוץ שבתורה יש לדרוש תילי תילים של הלכות (עירובין כא, ב), והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה (רש”י בראשית כד, מב), והתורה לא האריכה לכתוב הכל בפירוש ובפרוטרוט, אלא אחזה בדרך הקיצור, ואם כן למה האריכה התורה לפרט את כל קרבנות הנשיאים, ולא כתבה בקיצור שכן היו קרבנותיהם של כל הנשיאים.
והרמב”ן (פסוק ב) ביאר בזה, שהקב”ה חולק כבוד ליראיו, וכמאמר הכתוב (שמואל א’ ב, ל) “כי מכבדי אכבד”, ומפני זה לא רצה לפרט את קרבנותיו של נחשון בן עמינדב, ואחר כך לכתוב שכן הקריבו כל הנשיאים, לפי שיש בזה חסרון בכבודם של שאר הנשיאים, ולכן פירט הכתוב את קרבנותיו של כל נשיא ונשיא, והזכיר כל אחד מהם בשמו, ואת היום שהקריב בו, והראה בזה שכולם שוים וחביבים אצלו, וכבוד כל הנשיאים יקר וחשוב בעיניו.
והגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ”ל (מחשבת מוסר ח”א עמוד תנ’ג) למד מכאן מוסר השכל נפלא ונוקב. כי הנה על ידי שכתבה התורה את כל שמות הנשיאים ויום הקרבתם וכל קרבנותיהם בפרטות ובאריכות גדולה, נוספו הרבה תיבות, אותיות, קוצין ותגין בתורה. וגם על זה אמרו חז”ל שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. וגם ידוע שבכל תיבה ותיבה שבתורה מקיימים מצות לימוד תורה, וכל תיבה בפני עצמה שקולה כנגד כל המצוות ושכרה רב ועצום עד אין שיעור (שנות אליהו פאה פרק א משנה א). ואפילו על תיבה אחת של תורה אמרו חז”ל (אבות פרק ד משנה יז) שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. וממילא נמצא שעל ידי אריכות הדברים בסיפור קרבנות הנשיאים נתגדל שכר העוסק בתורה לאין שיעור.
וגם כל תיבה ותיבה שבתורה בוראת עולמות, וכמו שאמרו חז”ל (בראשית רבה א, א; זוה”ק ח”ב קסא, א) שהיה הקב”ה מביט בתורה ובורא את העולם, ובודאי כל תיבה ותיבה שבתורה יש בה תוספת מיוחדת בכח בריאת העולם שעל ידי התורה.
ויש לנו ללמוד מכאן כמה גדולה הזהירות בכבוד חבירו, שהרי מכח הזהירות בכבודם של הנשיאים זכינו לריבוי גדול של תיבות בתורה ודרשות שיש לדרוש מהם, ועל ידי זה לבריאת עולמות חדשים ולריבוי עצום של מתן שכר לעוסקי התורה.
ובאמת הרי דבר פשוט הוא שהנשיאים בדור דעה היו אנשים גדולים וצדיקים, וכל נדבתם והקרבתם היו לשם שמים בלבד, ולכאורה אין לחוש שיצטערו מכך שלא פירשה התורה את קרבנותיהם בפרטות, ואף על פי כן כדי שלא יהיה אפילו חשש קל שבקלים של פחיתות כבוד האריכה התורה כל כך, ונעשתה על ידי זה פרשה חדשה בתורה עם כל מה שכלול בזה. והדבר נורא למתבונן.
* * *
עוד ביאר הרמב”ן, שאמנם כל הנשיאים הביאו את קרבנותיהם בשוה ממש, אבל כל אחד נתכוון לזה מעצמו, ולא העתיקו אחד מחבירו, וכל נשיא ונשיא היתה לו כוונה מיוחדת בשיעור הקרבנות שהביא, וכמו שמצינו במדרש רבה (יג, יד – יד, יב) שדרשו טעמים שונים בקרבנותיו של נשיא ונשיא, ולכן פירט הכתוב את כל קרבנות הנשיאים בפני עצמם.
ועל פי זה ביאר החידושי הרי”מ מה שמצינו דבר פלא בפירוש רש”י, שבקרבנותיו של נשיא יששכר נתנאל בן צוער הביא טעמים ורמזים בשיעור הקרבנות, ונתקשו בזה מפרשי רש”י, מה ראה לפרש טעמים ורמזים אלו בקרבן היום השני דוקא, ולא פירש כן מיד בתחילה, בקרבנו של נחשון בן עמינדב שהקריב ביום הראשון.
וביאר החידושי הרי”מ, שכוונת רש”י ללמדנו בזה שלא היו הנשיאים שוים בכוונתם ובטעמיהם, אלא לכל נשיא ונשיא היתה כוונה אחרת בשיעור קרבנותיו, ולכן המתין רש”י מלכתוב רמזים אלו עד הקרבן של היום השני, כדי לרמז שאכן לנחשון בן עמינדב שהקריב ביום הראשון היו טעמים ורמזים אחרים בשיעור קרבנותיו, וכיוצא בזה בכל נשיא ונשיא.

הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ”ל (1899-2001)
נולד בשנת תרנ”ט בעיירה וואבוילניק שבפלך קובנה לאביו רבי עזריאל. בגיל 10 החל ללמוד בישיבה בעיר פוניבז’, שם למד גם אצל רב העיר הגאון רבי יצחק יעקב רבינוביץ’ זצ”ל בעל “זכר יצחק”. לאחר כמה שנים עבר ללמוד בישיבת סלבודקה, שם התקרב אל הסבא הגה”צ רבי נתן צבי פינקל זצ”ל ואל ראש הישיבה הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ”ל. למד גם בישיבת סלוצק אצל הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ”ל בעל “אבן האזל”, ובהמשך מונה לכהן שם כר”מ. בשנת תרפ”ד נשא לאשה את בת אחותו של הרב מלצר. במשך השנים שלאחר מכן הרביץ תורה בכמה ישיבות. במהלך שנות מלחמת העולם השניה הצליח לברוח ולעלות עם משפחתו לארץ ישראל, שם דבק ברב מבריסק הגרי”ז סולובייצ’יק זצ”ל, שהעריכו עד למאד. בשנותיו הראשונות בארץ ישראל הרביץ תורה בכמה ישיבות, בהם: נובהרדוק, קלצק [שבעיר רחובות] ולומז’ה. בשנת תשי”ב נתמנה לכהן כראש ישיבת פוניבז’, תפקיד שכיהן בו עד לפטירתו. הנהיג ברמה את עולם הישיבות הליטאי והיה מקברניטי היהדות החרדית. נאבק רבות בכל פירצה ועיני כולם היו נשואות לדעת תורתו. הקים את תנועת דגל התורה ועמד בראשות מועצת גדולי התורה של דגל התורה. חיבר את ד’ כרכי “אבי עזרי” על הרמב”ם. נפטר בשנת תשס”ב ונטמן בבני ברק.

מאור הימים
Make Every Day Count
והימים הראשנים יפלו כי טמא נזרו.
The first days shall fall aside, for his status as a nazir has been contaminated (Bamidbar 6:12).
The Chafetz Chaim explained that this pasuk alludes to a person’s lifetime. Each person is allotted a fixed number of days, and when a day is not used properly, it is lost and can never be recovered.
This is the meaning of the pasuk (Tehillim 34:13), Mi ha’ish hechafetz chaim, ohev yamim liros tov, “Who is the man who desires life, who loves days to see good.” One who seeks eternal life loves his days, valuing each one and using it for avodas Hashem. In this way, he merits to see the ultimate good, his reward in the Next World.
Why does the pasuk state that the days themselves are lost, rather than saying v’cheshbon hayamim yiplu, “the count of days is lost” and must be restarted?
The Zohar (vol. 1, 224a) teaches that a person’s neshamah is composed of many parts, each corresponding to a day of his life.
If a person fails to serve Hashem on a given day, it is as though he did not live that day, for a person’s true life is the life of the neshamah, not the body.
If the nazir failed to uphold the standards of nezirus and did not observe its halachos properly, those days are lost and are considered as though he did not live them.
Even without sinning, failing to uphold the standards expected of him renders the day lost. Similarly, a ben Torah who does not learn as a ben Torah is expected to, has likewise lost that day.
A Passing Opportunity
Rav Moshe Schneider related that when the Chafetz Chaim spoke about the strict judgment of the Next World, he would add, “The Gates of Teshuvah are open before us, and we can seize the opportunity while we still have it.”
Rav Moshe Schneider added that in the Chafetz Chaim’s presence there was no need to study mussar. He was a living mussar sefer, and by observing how he used every moment to its fullest, one drew the greatest inspiration.
(Rav Moshe Sternbuch Al Hatorah. Bamidbar. Machon Aleh Zayis)